 |
מלחמת החשמל – קשה להאמין, אבל כיסא חשמלי בא לעולם כגימיק
|
| אנחנו לקראת סוף המאה ה-19. המצאות חדשות שוטפות את העולם. מנורות חשמל מתחילות להאיר בתים ועסקים. הממציא הבולט ביותר הוא טומאס אדיסון. הוא גם יודע לתרגם את רעיונותיו לכסף. זאת בניגוד לגאון אחר, ניקולה טסלה, שלא הצליח בעזרת מוחו המבריק לדאוג לעצמו ונפטר בעוני. פורצת מלחמה בין שני הענקים האלה, ובמרכזה השאלה: איזה סוג חשמל טוב יותר, זרם ישר או זרם חילופין. |
יש שני סוגים של זרם חשמלי: זרם ישר, זורם בכיוון אחד, וזרם חילופין, משנה כל הזמן את כיוון תנועתו. בסיפור הזה אין צורך להבין את משמעות המושגים האלה. מספיק שנזכור את המונחים: זרם ישר – אדיסון תמך בו בכל עוצמת כוחו העסקי ויוקרתו, זרם חילופין – טסלה, חסר האמצעים, הבין שזאת השיטה היחידה כדי להביא חשמל זול לכל בית.
תומאס אלווה אדיסון (1847-1931), אמריקאי, איש עסקים מצליח ומעל לכל – ממציא גאון ומפורסם. מעל ל-1000 פטנטים רשומים על שמו. בין המצאותיו פונוגרף (סבא רבא של הטייפ), טלגרף דו כיווני, מנוע זרם ישר , סוללה יבשה, וכו'. הוא שכלל נורת חשמל, טלפון, מצלמת קולנוע, וכו'.
ניקולה טסלה (1943- 1856) מהגר אמריקאי ממוצא סרבי. מהנדס חשמל, גאון בתחומו. רשם כמעט 300 פטנטים. דוגמית: מצת חשמלי לרכב ('פלאג'), רדיו (לפני מרקוני !), גנרטור לזרם חילופין, שכלול מנוע חשמלי של אדיסון, וכו', וכו'. היחידה "טסלה" (T) משמשת למדידת שדה מגנטי. בניגוד לאדיסון – איש עסקים גרוע.
גורלות של שני האישים האלה היו שזורים זה בזה. בשנת 1884 טסלה היגר לארצות הברית, שם מצא עבודה במפעלו של תומאס אדיסון. אדיסון, שהכיר ביכולותיו של העובד החדש, הבטיח לו סכום כסף גדול תמורת שיפור מנועים חשמליים אותם אדיסון המציא. אולם לאחר שהעבודה הסתיימה בהצלחה, הבוס סירב לשלם את מה שהבטיח. טסלה הממורמר עזב את אדיסון ונאלץ להתפרנס מעבודות פיזיות מזדמנות. תקופה קשה זו הסתיימה כאשר הוא התחיל לשתף פעולה עם התעשיין והממציא בזכות עצמו, ג'ורג' ווסטינגהאוס, שהבין את הפוטנציאל הטמון בזרם חילופין, אותו הציע טסלה. טכניקה זו היוותה תחרות לטכניקת הזרם הישר אותה מימש אדיסון. הקשר עם ווסטינגהאוס לא העשיר את המהנדס המבריק. כאשר החברה "ווסטינגהאוס" נקלעה לקשיים, טסלה קרע, פשוטו כמשמעו, מרצונו, את החוזים שהבטיחו לו השתתפות ברווחים. אמרנו כבר, שאיש עסקים הוא לא היה.
שיטת אדיסון דרשה תחנות כוח כל 3 קילומטר, כבלי חשמל עבים, כבדים ויקרים וכבל נפרד לכל מכשיר חשמלי ביתי. לא אידיאולוגיה הדריכה את הממציא הדגול, אלא רווח עסקי, הכסף הגדול. מפעליו יצרו את כל האביזרים האלה. נוסף לכך אדיסון היה חסר השכלה פורמלית ולא הבין את הפיתוחים המתמטיים הנדרשים בזרם חילופין.
בשיטת טסלה אפשר להעביר חשמל למרחקים ארוכים בכבלים דקים וזולים. האיש היה עובד שכיר ללא תקציבים וללא הפרסום שהיה ליריבו.
אדיסון יצא למלחמת חורמה נגד זרם חילופין וממציאו. הוא השתמש בשיטות נבזיות ביותר. לא תמיד IQ גבוה ומוסר הולכים יחד. הוא שכר פרופסור בשם הארולד בראון, היום היינו קוראים לו יחצ"ן, כדי להשחיר את פניו של טסלה ולהפחיד את הציבור מפני השימוש בזרם חילופין. השיטה הוצגה כמסוכנת ביותר. כדי להוכיח את הטענה, בראון חישמל למוות בזרם חילופין כלבים, חתולים, סוסים ואפילו פילת קרקס. שיא האכזריות והציניות הגיע כאשר בראון החליט לחשמל בן אדם ובכך ליצור אסוציאציה: שיטת טסלה וזרם חילופין = מוות.
התעמולה השחורה הזאת הייתה שקרית מיסודה. שתי השיטות מסוכנות באותה מידה.
קשה לנו היום להבין את הסכמת השלטונות "להקציב" אסיר, שנידון למוות, לצורך "גימיק פרסומי". כנראה שמתנדבים לניסוי לא נדחפו בהמוניהם.
בקיץ 1890 בכלא בניו-יורק התיישב על הכיסא החשמלי - יציר כפיהם של אדיסון ובראון, רוצח בשם וויליאם קמלר. המחזה היה מחריד, המוות איטי, ותקלות טכניות לכל אורך תהליך ההמתה. מכת שמל הראשונה הייתה חלשה מדי, הנידון לא מת. כ-10 דקות עברו עד המכה השנייה, וכו'. לפי תיאור הנוכחים: "הוצאה להורג בעזרת גרזן הומנית יותר". (למרות הכישלון הראשוני, שיטת הכיסא החשמלי נקלטה בארה"ב, כמובן אחרי השיפורים הנדרשים).
בשנת 1893 נערכה תערוכה בינלאומית בשיקגו, ארה"ב. הרעיון היה להציג את ההישגים ההנדסיים, המדעיים והתרבותיים של המין האנושי. היו מספר תערוכות בינלאומיות במחצית השנייה של המאה ה-19, אך זאת הייתה הגדולה מכולן. היא גם נועדה לציין 400 שנה להגעתו של קולומבוס לאמריקה (כידוע קולומבוס לא גילה את אמריקה, הוא היה משוכנע שהגיע להודו, ועד יום מותו לא הבין שזאת יבשה שלא הייתה ידועה לאירופאים). במשך 6 חודשים ביקרו במקום 27.5 מיליון מבקרים מכל העולם. כדי להבין את המספר הזה יש לציין שכל תושבי ארה"ב של אז מנו 63 מיליון.
פורסם מכרז לאספקת חשמל לתערוכה. שני אישים ניגשו לתחרות. תומס אדיסון ומאחוריו "ג'נראל אלקטריק" של ג'יי. פי. מורגן. השני היה ניקולה טסלה עם החברה "ווסטינגהאוז" של ג'ורג' ווסטינגהאוס. ההצעה הראשונה השתמשה בזרם ישר במחיר של 554,000 $. השנייה בזרם חילופין במחיר 339,000 $. טסלה ניצח בקרב הזה. אדיסון, בנקמנותו הקטנונית, סירב לאשר לזוכים במכרז להשתמש בנורת חשמל, פרי המצאתו. לפיכך השתמשה "ווסטינגהאוז" בנורות אשר פותחו על ידי מהנדס בשם רגינאלד פסנדן.
מניצחון בקרב לניצחון במלחמה. הדבר בא עם הפרויקט של הפקת חשמל ממפלי ניאגרה. "ג'נראל אלקטריק" מול "ווסטינגהאוז". ועדה, ובראשה הפיזיקאי הבריטי המהולל, הלורד קלווין, מסרה את הביצוע ל-"ווסטנגהאוז". ניצחונה של שיטת טסלה היה שלם. זרם חילופין הפך לעובדה מוגמרת. אדיסון עצמו קפץ בזריזות על עגלת המנצחים ומפעליו עברו תוך זמן קצר לשיטתו של שנוא נפשו – ניקולה טסלה.
הקרב אותו טסלה כן הפסיד: מהנדס איטלקי, גוליילמו מרקוני (1937 - 1874) נחשב היום לממציא הרדיו, אך זה לא מדויק. טסלה המציא אותו לפניו ורשם עליו פטנט. מרקוני גם הודה שהשתמש בפיתוחיו של טסלה ללא רשותו. מסיבה לא ברורה משרד הפטנטים האמריקאי העביר את הפטנט על רדיו מטסלה למרקוני, דבר שהביא לו פרס נובל. טסלה שקע במשפטים, שרוששו אותו, נגד מרקוני שנהנה מתמיכה כספית וציבורית של אדיסון . לבסוף הצדק נעשה ובית המשפט העליון של ארה"ב החזיר את הפטנט על רדיו לטסלה. כמה חבל שזה קרה חצי שנה לאחר מותו ללא פרוטה. כדאי להוסיף שמרקוני הפך לאחד ממנהיגי המפלגה הפשיסטית באיטליה.
חיוכה של ההיסטוריה: ב-1916 טסלה קיבל "עיטור אדיסון" עבור פיתוחיו הרבים בתחום הנדסת החשמל. ("עיטור אדיסון" נוסד ב-1904 על ידי ידידיו ועובדיו של טומאס אדיסון).
|
|
|
