 |
מסע אחר אל זכרון השואה
|
בימים האחרונים עלתה לסדר היום פרשת חשדות הקשורה בארגון ותאום עלויות בלתי חוקי לכאורה בשיטת ה״קרטל״ למסעות תלמידי התיכונים למחנות הריכוז וההשמדה בפולין.
החשדות נבדקים, המעורבים נחקרים וככל הנראה נגלה שהיו מי שעשו עסקים לא רעים בכלל מהתכנית הלימודית שהיתה לחלק בלתי נפרד מעיצובם הישראלי יהודי של בני הנוער שלנו לאורך שנים ארוכות. בחרתי לנצל את ההזדמנות שהמסעות לפולין עלו שוב לסדר היום, אך לא לדון בעניין הטכני אלא בעניין התוכני.
בעיני הגיעה העת לשאול את עצמנו האם עשתה מדינת ישראל באמצעות משרד החינוך נכון בכך שקיבעה את המסע לפולין כתחנת חובה לנוער המתבגר שלנו?
מה התועלת במנה המרוכזת של כאב, זיכרון ועדות ומה השפעתה? האם נכון להמשיך בתכנית יוקרתית ויקרה זו במתכונתה הנוכחית או לא? אדגיש ואציין כי אני בן למשפחה של ניצולי שואה, משפחה שמצד אבי ומצד אימי שילמה מחיר רצחני כבד ביותר בשואת יהודי רומניה, מחיר שנותן אותותיו כבר דורות ויש לו השפעות ומשמעות אדירה במישורי חיינו השונים עד עצם היום הזה. ערך שימור זכרון השואה ולקחיה הוא אבן יסוד בחיי ובחיי בני משפחתי.
יחד עם זאת, אני סבור כי החובה בשימור הזיכרון ובעיקר לימוד והבנת לקחי השואה, מניעיה, מאורעותיה והשלכותיה עליינו כעם בהיבטים מוסריים, היסטוריים ואנושיים חייבים לקבל תפנית מעמיקה שיש בה מבט אל ההווה וחזון הצופה פני עתיד. אי אפשר ואף אסור להמעיט במשקלה של השואה בהיסטוריה של עמנו, בהיסטוריה של האנושות. ישראל עשתה מאז הקמתה מאמצים אדירים ״לזכור ולא לשכוח״, מסר שכולנו גדלנו וחונכנו עליו ואף השיגה הישגים לא מבוטלים בהפצתו ברחבי העולם בכל במה רלוונטית ובכל הזדמנות שהתאפשרה. גם המסר של ״לעולם לא עוד״ עשה את שלו וישראל חינכה את בנותיה ובניה עליו ואף דאגה להתעצם כדי שזה חלילה לא יקרה. אין פעולה אחת שעשו ועושים קברניטי המדינה, בלי קשר לשיוכם המפלגתי והרעיוני, בהתנהלות מול איומים מידיים ועתידיים, מול התפתחויות גיאואסטרטגיות במזרח התיכון במעגלים הקרובים והרחוקים שצל השואה ולקחיה לא מרחף מעליה גם אם לא תמיד זה מודגש בפומבי. יחד עם זאת גימגמה המדינה שקמה שנים בודדות לאחר שחרור אחרוני היהודים ממחנות ההשמדה במלחמת העולם השניה, בכל הקשור לטיפול ולדאגה בניצולי השואה ולמעשה עד עצם היום הזה יש קשיים וביקורות על דרכי הטיפול והעשייה בפועל לאיכות חייהם מה שהפך את הסוגיה לפצע פתוח ומדמם שמדי פעם זוכה לטיפול כלשהו אך לא החלים לחלוטין.
אחרוני הניצולים שעדיין חיים בקרבנו הם עדות חיה לשואה, הם גם עדות חיה לחייהם במדינת ישראל שלמרבה הצער לחלק גדול מדי מהם הפכו לבלתי נסבלים. עדויותייהם בכתב ובעל פה, עמידתם מול בני הנוער שלנו וסיפורייהם האישיים היו לאבן יסוד בזיכרון הקולקטיבי וטוב שנמצאות עדיין במות לשמוע אותם ולהתבונן בעינייהם כי אין מי שיודע ומסוגל לספר את שארע בשנים המקוללות והנוראיות של הרייך השלישי כמו מי שחוו זאת בעצמם.
כל עוד יש בקרבנו ניצולים חשוב שנוסיף ונשמע אותם, חשוב שבני הנוער שלנו יפגשו בהם ויאזינו להם כי הם הולכים ונעלמים מתוכנו ובעוד מספר שנים לא רב כבר לא יהיו איתנו ניצולים כלל.
יחד עם כל אלה, חשוב בעיני לבצע שינויים והתאמות לשימור זיכרון השואה, חשוב בעיני לחבר את מציאות ימיינו אנו והמבט לעבר עתידה של מדינת ישראל, ציביונה, מוסריותה ואתגריה בכל מישורי החיים ובמרכזם החברתיים והמוסריים ללקחים ולחובה לזכור ולא לשכוח.
כדי ליצור כל זאת אין חובה להרחיק עד אושוויץ - בירקנאו, ברגן בלזן או טרבלינקה הארורים. אין צורך לתחזק תעשיית מסעות השואבת תקציבי עתק ונופלת בחלקה הגדול על כיסם הפרטי של ההורים, שרובם מכירים בחשיבות הנושא אך לחלקם הלא מבוטל זהו נטל כספי כבד שמעמיד את הנושא הערכי מול יכולת כלכלית ולחץ חברתי וגורם בעיני עוול למוטו המרכזי של המסע והכוונות הטובות שעליהן נבנה.
גם באשר לגיל התלמידים המשתתפים במסעות יש מחלוקת שכן מתברר שדווקא משלחות של צה״ל הכוללות חיילי סדיר וקבע בוגרים יותר, הפכו למשמעותיים יותר ומשפיעים יותר על המשתתפים, שמתמודדים לא רק כבוגרים יותר עם עוצמת המסע, אלא כמי שמגיעים במדים וההבדל, כך מסתבר, משמעותי מאד בכל מישורי ההתנהלות, המשמעת במסעות, מיצוי הזמן והלמידה.
בעיני, חסרה חוליה חשובה מרכזית מהותית בעיצוב הזיכרון והערכים הנלמדים בעיסוק בשואה והוא הקשר המתבקש למציאות חיינו במדינת ישראל כיום ובעתיד. חסרה לי הכרת הארץ על בוריה, חסרה לי הנגיעה הנדרשת בסוגיות חברתיות ומוסריות עדכניות בראיית השואה ברקע. אני יודע שבשנים האחרונות מקיימים רבים מבתי הספר תכנית הנקראת ״מסע ישראלי״ הכוללת לימוד והכרת הארץ באופן מרוכז ומתומצת. עליינו להכיר בעובדה שרבים מבני הנוער שלנו מטיילים פחות ופחות ברחבי הארץ, פוגשים נחלים, גיאיות והרים בצילומים באינסטגרם ולא דרך הרגליים, פוגשים פרחים, פירות, בעלי חיים ועצים בפייסבוק ולא באמצעות חושי הראייה הטעם והריח. לא יודעים מה זה פלחה או מדגה, לא מבדילים בין מטע לפרדס, לא מכירים ישובים וערים שאינם בקרבתם, לא חווים את המולדת כפי שראוי שיחוו ( בלינה בשטח תחת כיפת השמיים או באוהל ולא במלון...) ובוודאי שלא מקשרים בין רגבי הארץ, המאבק על גבולות המדינה, ההתיישבות, הדילמות בעולמות האידיאולוגיים שלנו, בערביי ישראל שאינם מכירים את תרבותם, שפתם והרקע ההיסטורי הלאומי שלהם מעבר לניגוב צלחת חומוס -פול - ביצה מדי פעם ולצערנו פוגשים בכל אלה במקרה הטוב אם זכו להיות חניכים בתנועת נוער, לגדול במשפחות מטיילות ובמקרה הפחות טוב בשירותם הצבאי באופן חלקי. בכדי להדק ולבנות את הקשר ההכרחי בין העבר להווה ולעתיד חשוב מאד בעיני לשלב באופן חכם וחוויתי בין הנושאים שכן בסופו של דבר מדובר במכנה משותף גדול אחד והוא:
עם ישראל וארץ ישראל - היסטוריה, תקומה, אזרחות וחברה התבוננות ולמידה מדור לדור.
בעיני יש תצורות נכונות ויעילות יותר המחברות באמצעים מודרניים את הערכים והחוויות, העדויות וההתנסויות של עבר והווה של עתיד ותפקיד, של הזדהות והדדיות של הפרט כחלק מחברה, שעשויות לצקת את התכנים והמסרים החיוניים בהוייתנו לבני הנוער ולדור הצעיר בשילובם יחד.מהלך שכזה יצריך תאום ובניית מסגרות משולבות של משרד החינוך, משרד הביטחון וצה״ל, של גופים כגון החברה להגנת הטבע, עמותות העוסקות בחופש מידע, בזכויות הפרט, בשילוב בעלי מוגבלויות, בציונות, בהתיישבות, בשירות משמעותי צבאי או לאומי וכן הלאה. הרעיון יכול להיות מיושם מהר אך הוא תלוי ברצון הטוב של רבים מדי שיבחרו סוף סוף לראות את טובת הכלל והחברה מעל טובתם הצרה האירגונית או האישית.
|
|
|
