60% מהנופלים בחודש תשרי הם מקרב הציונות הדתית, המגזר שספג בזיונות ועלבונות מחרידים, זה שקראו לו ״טרור יהודי״ ״נערי גבעות״ ״משיחיים״ ״תג מחיר״, תקראו שוב את הנתון המחריד - 60% מהנופלים בחודש תשרי הם מקרב הציונות הדתית . המגזר הזה שהצמיח לוחמים עזי רוח ומפקדים מוסרי נפש מוכפשים על בסיס יומי ללא טיפה של בושה, בזמן מלחמה , כאשר לא מבחינים אויבנו בין דם לדם, אנחנו בתוכנו מפרקים את שס״ה גידנו ורמ״ח איברנו לגורמים .

וזה לא מפסיק שם, חדשות לבקרים אנחנו צופים בפרשנים מקוננים על מצבנו, על כשלון מוחץ, מעוררים אימה ופחד, מובילים לתחושת חרדה מתמשכת בו בזמן שחיילים אמיצים נלחמים עבור הבטחון של כולנו, נאבקים בכדי שנדע ונזכור ונחוש שלא אלמן ישראל, מביאים תוצאות, מפרקים מנהרות, מנטרלים מחבלים, מחרימים אמל״ח, מחסלים אויבים. יום אחד מישהו יצטרך לבצע מחקר עומק על תופעת השנאה העצמית והירי בנגמש שאנו חווים מחלקים מסוימים בחברה הישראלית, ומישהו  יאלץ להתנצל.

ניכור הורי/לאומי

ניכור הורי קיבל מקום רק בשנים האחרונות, על אף היותו קיים ונוכח מאז ומעולם במצבים של פרידה וקרע בין בני זוג. הביטוי העיקרי שלו הוא מסע השמצה של הורה אחד נגד הורה אחר, תוך תהליך של הסתה ושטיפת מוח של הילד המשותף. זוהי תופעה הרסנית שבה למעשה כולם יוצאים נפסדים: ההורה המנוכר - כי הוא מפסיד את חיבת וכבוד ילדיו ואף את נוכחותם בחייו.

הילד - כי לכשיגדל יאלץ להתמודד עם העובדה שנוצל באופן ציני ומניפולטיבי על ידי אחד מהוריו וכתוצאה מכך איבד קשר בריא עם ההורה השני.

מפסיד נוסף הוא ההורה המנכר, כי יום אחד הוא יאלץ לשאת ולהתמודד עם תוצאות מעשיו המחריבים.

עכשיו בואו נסתכל עלינו. מזה שנים שאנו נקרעים בתוכנו, מסיתים מחנה נגד משנהו, מנכרים את השונה רק כי הוא זר לעולמנו התרבותי, העדתי או הפוליטי וכולנו מפסידים, שוללים כל זכר לניחוח אחר, נמנעים מהנאה של שיח אחר, של דעה מנוגדת ושל רוח צבעונית. הצבעים אבדו. הכל הפך שחור לבן, אסור מותר ומעט מאוד חמלה, הכלה וסובלנות. ״איזה כיף שיש המון חברים, המון חברים בכל מיני צבעים״, שרה שרית חדד ולי לא נותר, אלא להתגעגע לקשרים פשוטים נטולי כעסים, לחברים מכל הגוונים הרוחניים והפוליטיים, למבטים ללא האשמות. יש בי כמיהה לחברים מכל המחנות שעוד היתה להם סבלנות להקשיב, לצחוק, ליהנות מההבדלים ולזכור שבסוף אנחנו חברים, אחים ושותפי גורל בארץ הזאת.

דילמת האסיר

מצב בו בהיעדר ראיות, מציעה המשטרה לאסיר ושותפו מספר אפשרויות : לכל אחד מהם להעיד נגד חברו ולהיכנס לכלא לחמש שנים. אם רק אחד מהם יעיד וחברו לא יעיד כנגדו, זה שהעיד ייצא מיד לחופשי וחברו ייכנס לכלא למשך 15 שנה. אם לא יהיו בידי המשטרה ראיות, ברור להם שהם יועמדו לדין על עבירה משנית וייכנסו לכלא לשנה אחת כל אחד. הפרדוקס מציג כשל בזרימת מידע בין אנשים או גופים, שנאלצים לקבל החלטות ללא מידע חיוני וכדי להגיע לתוצאה הטובה ביותר עבור שניהם נדרשים השחקנים לשיתוף פעולה (קרי, שתיקה של שניהם).

״כָּל יָמַי גָּדַלְתִּי בֵין הַחֲכָמִים, וְלֹא מָצָאתִי לַגּוּף טוֹב אֶלָּא שְׁתִיקָה״ כתוב במשנה.

ייתכן שזו צריכה להיות עצת הזהב שתפתור אחת ולתמיד את דילמת האסיר וייתכן אף יותר, שזו הלכת חיים עבורנו. לשתוק יותר, להקשיב יותר, להבין שללא שיתוף פעולה לאומי זה עם זה לא נוכל לאויבנו, פשוט לא נוכל לחיות פה. 

אז אמרו

מה- 7/10 כל הזמן ״אומרים לנו״, אמריקה אומרת לנו don't! אל תכנסו לעזה, אל תכנסו לרפיח, אל תחזיקו בציר פילדלפי, אל תכנסו ללבנון, אז אמרו! האג אומרים לנו נעצור את הבכירים שלכם. צרפת אומרת - לא תקבלו נשק, ואיך אומר אדיר מילר...? גם ככה האישה כועסת, אז שב תגמור את הקפה. גם ככה העולם כועס אז בוא נגמור עם הגרעין...



שלכם,

עו״ד ומגשרת ונסה שגיא, מנחת התוכנית המשפטית המובילה ברשת ״הפרקליטות ועו״ד״