הלחימה הקשה במרחב עולה לנו במחיר כבד ויום יומי, 11 חיילים, גיבורים, קדושי עליון, סליחה והלוואי שנהיה ראויים לקורבן. היכן היינו במוצ״ש שעבר והיכן במוצ״ש הזה. קולות שמחה מהולים בזעקות שבר ויש לנו מעט מאוד רגעי נחמה.

נדמה שהלחימה מתנהלת באופן כזה שמאפשרת פגיעות קשות בכוחותינו, הרבה פחות לחימה עצימה, הרבה מידי שמירה על האוכלוסייה העזתית והנהגה ללא תורת לחימה סדורה.

קיימות ובצדק תהיות רבות שעולות מן הציבור, מדוע הכיבוש לא החל מצפון ודרום במקביל בכדי לכלוא את חמאס במרכז כפי שאנו למדים מאסטרטגיות לחימה רבות מאז מלחמת העולם השנייה. מדוע אין מספיק שיטוח אווירי גם על חשבון אזרחים עזתים בכדי להקל ולהגן על כוחותינו? כולם עסוקים בשאלת היום שאחרי אבל אני תוהה מה לגבי היום שלפני? מי שאין לו עבר לא יהיה לו עתיד ובמקרה הזה, מי שלא יחקור את ה-6.10 לא ידע מה יהיה בשש אחרי המלחמה.

בחודש פברואר התראיין השר גדי איזנקוט ואמר על חילוץ חטופים: "מי שבונה על מבצע נוסח אנטבה, לא יהיה, כי הם מפוזרים באופן שהסבירות נמוכה ביותר, להגיד שזה יגיע משם (באמצעות חילוצים), זה לזרוע אשליה".

אז אמר.

גדי מצדד בעסקה, ובזמן כתיבת שורות אלו התפטר מהממשלה יחד עם בני גנץ,  ככה, באמצע מלחמה.

השוק של מחנה הפליטים נוסיראת הוא המקום הכי מסוכן שיש ברצועת עזה. מבצע הגבורה קורה בצוהרי השבת, לאור יום, עם מאות אנשי חמאס חמושים שנמצאים באזור ושומרים על החטופים, ודווקא שם כוחות צה"ל והשב"כ מחליטים לפעול.

מזה אנחנו למדים שני דברים, הראשון שלא כל חטופינו נמצאים במנהרות, והשני, שאין גבול לגבורת ישראל.

אבל מה שמהדהד יותר מכל, הוא המסר המבקש להפסיק את גישת התבוסתנות שכבשה את כל המרחב התקשורתי שלנו. פרשנים, כתבים, אנשי צבא לשעבר שיושבים באולפנים וזורעים תבוסה, ממלאים את האוויר בהפחדות ולרגע אחד לא נותנים לנו להאמין שיש עוד תקווה למעשי גבורה, לגאווה לאומית, לניצחון.

לצד השמחה העצומה וההודיה על הנס המופלא יש נחיתה למציאות, המבצע ההירואי עלה בחיי לוחם גיבור, ודבר נוסף, יש חשש לשלום החטופים שנותרו מאחור בשבי חמאס, מבצע כזה שמשבש לארגון הטרור הרצחני את העסקה המתגבשת כמו גם מביך אותם ברחוב, הוא לא כזה שיוכלו להרשות שיקרה שוב, והלך רוח כזה הופך מסוכן אף יותר לחטופינו. בזמן שמבצע החילוץ התפרסם ותמונות החטופים שחזרו מילאו את הרשתות, אני עוד הייתי עמוק בתוך שמירת השבת, לא היה לי מושג שבצאת השבת אראה את פניהם של אלמוג מאיר, שלומי זיו, אנדריי קוזלוב ונועה ארגמני מאירים לי את הנשמה.

נועה שהפכה לסמל… הם חזרו בחיים, על הרגליים, נישאו על כנפי נשרים, שלנו. הבאנו אותם הביתה. ברוך פודה שבויים.

ארנון זמורה ז"ל היה בן 36 במותו, והתגורר בשדה דוד שליד שדרות. הוא הותיר אחריו אישה, מיכל, ושני ילדים. בצה"ל ספדו לארנון וציינו כי הוא נפגע כאשר "הלך בראש הכוח" .

נוח על משכבך בשלום גיבור ישראל, תודה לך וסליחה על הקורבן הגדול מכל שנאלצת לשלם.

גדי צדק, לא היה כאן עוד מבצע אנטבה, יש לנו את מבצע ארנון.

שלכם,

עו״ד ומגשרת ונסה שגיא, יועצת אסטרטגית ופוליטית, מנחת התוכנית המשפטית המובילה ברשת ״הפרקליטות ועו״ד״