מאת: ד"ר טליה רז, מרצה בתוכנית לתואר ראשון בחינוך לגיל הרך במרכז האקדמי לוינסקי־וינגייט ומדריכת הורים

האיום האיראני הנוכחי מעורר חרדות ואי־ודאות שגם המבוגרים מתקשים להכיל. ילדים, במיוחד בגיל הרך, פועלים כסייסמוגרף רגשי ומרגישים את הלחץ שלנו, המבוגרים, גם כשאינם מבינים את המתרחש. בעידן הדיגיטלי הילדים נחשפים לתכנים מורכבים, שאינם תואמי גיל, ברשתות החברתיות ובשיחות בין מבוגרים, מה שמגביר את החרדה.

כותרת ביניים

איך נעזור? איך ילדים מבינים את המצב?

פעוטות (3-1 שנים): אינם מבינים את המושג מלחמה, אך הם קולטים את המתח דרך נימת הקול ושפת הגוף. הם עלולים להגיב ברגרסיה דוגמת הרטבה חוזרת, היצמדות קיצונית, קשיי שינה וכאבי בטן. מבחינתם המתח שלכם, ההורים, הוא איום קיומי. על כן, נדאג לא לחשוף אותם לתכנים המגיעים מאמצעי התקשורת.

הגיל הרך (6-3 שנים): מבינים שמתרחש משהו "לא בסדר", אך מפרשים זאת באופן פרטני־קיצוני. מתקפה על ישראל עלולה להתפרש כמתקפה על הבית שבו מתגורר הילד. ילדים בגיל הרך מגיבים בפחד, במשחקים הפורקים אגרסיה, בסיוטים ובהתקפי זעם. נדאג לא לצפות בחדשות בנוכחותם, ואם הם במקרה נחשפו לחדשות – חשוב לדבר איתם ולעבד את המידע במסגרת השלב ההתפתחותי שבו הם מצויים.

הגיל היסודי (12-6 שנים): מבינים את המורכבות, אך חסרה להם בשלות רגשית הדרושה להכלת המצב. הם מפתחים חשיבה קטסטרופלית – דמיון של התרחיש הגרוע ביותר. בגיל זה הם עלולים להיחשף למידע שגוי דרך חברים, רשתות חברתיות ושברי מידע חדשותי, דבר המחמיר את החרדה. הם מגיבים בדאגה מפורשת, בקשיי ריכוז, בתחושת אשמה או בחוסר אונים ולעיתים דוחקים רגשות פנימה כדי לא להעמיס על ההורים. בגיל זה החשיפה למדיה צריכה להיות מבוקרת ובהשגחה. חשוב להסביר על חדשות מוטות, לעקוב אחר התכנים שהם צורכים ביוטיוב ובטיקטוק ולייצר זמן פנוי ממסכים.

כותרת ביניים

תפקיד ההורים – מודלינג, ההורה נותן דוגמה אישית

הדבר החשוב ביותר הוא להוות מודל אישי לוויסות בריא ומאוזן. איך עושים זאת?

נימנע מהצפה רגשית או מצפייה כפייתית בחדשות בפני הילדים, אך גם לא נעמיד פנים שהכול בסדר. אם קשה ואנו לחוצים, אפשר לשקף במתינות: "גם לי קצת קשה ולא נעים, אבל אכין לי תה ואקשיב למוזיקה מרגיעה." כך הילד לומד שאפשר לחוש רגשות מורכבים וגם לעשות עם זה משהו. חשוב להודות ברגשות באופן מבוקר ולהראות איך אנחנו מתמודדים.

 

מה עושים מחר בבוקר?

לפעוטות (שנה-שלוש) – נדאג לדבר בפשטות ("נכון, יש משהו לא רגיל, אבל אנחנו שומרים עליך"), נשמור על שגרה יציבה (ארוחות, שינה וטקסים בזמנים קבועים), ניתן תחושת שליטה קטנה (בחירה בין שתי אפשרויות לא משמעותיות) ונהיה זמינים תמיד למחוות רגשיות (חיבוק, התרפקות וקשב מלא).

לילדים בגילי 6-3 – נסביר את המצב בהתאמה לגיל ("יש צבא חזק ששומר עלינו"), נענה על שאלות בכנות מדודה, ללא פרטים מפחידים, נאפשר ביטוי דרך משחק, ציור או בובות. נכין יחד תיק למקלט/לממ"ד, ובו חפצים אהובים שיעזרו לנו ונדאג לשמור על גבולות ועקביות המעניקים ביטחון ורוגע.

לילדים גדולים מעט יותר (12-6) – נשוחח בכנות ("יש מצב מורכב וזה בסדר שזה מדאיג, גם מבוגרים דואגים לפעמים"), ניתן מקום לשאלות ורגשות ונציע דרכי התמודדות (מוזיקה, נשימות או פעילות גופנית). ניצור מרחב בטוח משפחתי בבית, ללא מסכים ונשוחח על מדיה חברתית מוטה ומטעה.

לסיכום, תגובות חרדה הן נורמליות ואופייניות. תמיכה נכונה וחוסן משפחתי יסייעו לילדים לעבור תקופות מורכבות. תחושת הביטחון של הילדים נוצרת משגרה, מנוכחות רגשית ומאמינות. ובעיקר – היו נוכחים, הקשיבו, אפשרו הבעת רגשות והזכירו לילדים שהם אהובים ומוגנים.