ריגלר, מעיד על עצמו כמי שהיה אדם בריא כל חייו ועד לפני כשנתיים אף טיפל ברעייתו, שחלתה בסרטן, במשך ארבע וחצי שנים. ריגלר: "באיזשהו שלב, הגוף שלי פשוט קרס. איבדתי תחושה בחצי לשון וניגשתי לחדר המיון בבית החולים הקרוב לביתי, בית חולים העמק בעפולה.

קצת אחרי הגעתי, איבדתי את ההכרה ובמשך חמישה שבועות אושפזתי במחלקה לטיפול נמרץ. לא היה ברור ממה אני סובל. כל מה שידעתי זה שמדובר בסוג של נתק בין המוח לשרירים".

במהלך האשפוז ב"העמק", נפטרה רעייתו וחודשיים וחצי מיום אשפוזו הגיע ריגלר למרכז הרפואי "שהם", למחלקת מונשמים א'. אחות אחראית המחלקה, אנה וסרמן, מספרת: שאול הגיע אלינו במצב מאוד קשה - מוזן על ידי זונדה, מחובר לקטטר ומרותק למיטה. מצבו הכללי היה מאוד ירוד, כמו גם מצבו הנוירולוגי. הוא הגיע בערפול, לא מתקשר ומונשם הנשמה מלאה".

"בזכות הצוות והטיפול המסור, התחלתי לאט לאט להתקדם", הוא אומר, ווסרמן מוסיפה: "מדובר בתהליך איטי והדרגתי. כעבור חודשיים וחצי של טיפול מאוד אינטנסיבי חל שיפור במצבו הנוירולוגי. צריך להבין, שחוץ מאיתנו, -מדובר בעבודה משותפת של כל הגורמים הפרא-רפואיים - פיזיותרפיה, ריפוי בעיסוק, תקשורת וליווי מאוד צמוד של עובדת סוציאלית. בהתחלה הושבנו אותו, אחר כך הוא התחיל לאט לאט לעשות כמה צעדים בעזרת הליכון ובתמיכה שלנו. לאחר חודשיים ושבוע הוא התהלך לבד".

אבל לא הכל היה בסדר. עדיין נותר להתמודד עם סוגיית הבליעה. ריגלר נגמל ממכונת הנשמה ובהתחלה נותר עם חמצן. בהמשך הוא נגמל גם ממנו. וסרמן: "אחרי החמצן, הוצאנו את הקנולה להנשמה, והדבר האחרון שנותר לנו לטפל, כדי שאפשר יהיה לשחררו הביתה, היה הבליעה. קלינאיות התקשורת עשו איתו עבודה מדהימה, יום יום. זה אמנם לקח זמן, אבל הבליעה התחילה לחזור והוא התחיל באכילת מזונות מסוימים בלבד. בהמשך הוא אכל בכוחות עצמו את כל סוגי המזון".

ככל שמצבו הבריאותי השתפר, מצב רוחו היה ירוד. ריגלר ידע, שעם שחרורו מ"שהם", ישוב לבית ריק. בעבודה משותפת של הצוות, העובדת הסוציאלית, ובני משפחתו, התגבר ריגלר על הקושי ולאחר שלושה חודשים השתחרר ושב לביתו. וסרמן: "למזלו, יש לשאול משפחה מבינה ותומכת. בתו, עובדת סוציאלית בעצמה, היתה מאוד מעורבת, ומדי יום הגיעו ילדיו ונכדותיו לבקרו".

היום, שנתיים אחרי, שב ריגלר לתפקוד מלא. הוא מתנדב בבית ספר יסודי בגן נר, משתתף בהרצאות, יוצא לטיולים בארץ ובחו"ל. "כבר ביקרתי מאז בהולנד ובארה"ב, שם מתגוררים שני בני, ובתאילנד", הוא אומר. את שני ילדיו הנוספים, המתגוררים בארץ, הוא פוגש על בסיס שבועי.
"חשוב לי מאוד להדגיש", הוא מסכם, "שב'שהם' קיבלתי טיפול ברמה הגבוהה ביותר. זה שיצאתי מכאן על הרגליים, עצמאי ובמצב טוב, זה לא קסם. הצוות עבד עלי מכל הכיוונים ולא ויתר לי, ועל כך אני מודה להם מאוד".