*הסדק במוחלט … המגיד ממזריטש ביאר את הפסוק באיכה: "כל רודפיה השיגוה בין המצרים", כך: "כל מי שרודף להמליך את הבורא יתברך - יוכל להשיג יותר דווקא בימים אלו, בין המצרים".
המגיד הוסיף והמשיל את המשל המופלא הבא: "כשהשר יושב בביתו - אז אימתו מוטלת, ולא כל איש ואיש יכול לבא פנימה.
מה שאין כן, אם השר עובר בשוקים וברחובות חוץ לפלטרין שלו - אז הוא קרוב לכל קוראיו ויאזין שוועת כל הקוראים בשמו… לכן הרשות נתונה לכל אדם להתקרב אל מלכו של עולם, והוא עונה אליהם", מצטט ה'עבודת ישראל' את דברי המגיד.
אנו נמצאים בתקופת קשה מאד מאז אוקטובר האחרון השחור, ימים שעדיין קשים ואף אחד מאיתנו לא יודע מתי ייגמרו, לעניות דעתי וממה שהספקתי ללמוד קצת בחיי כאשר אנחנו נשפר את ההתעלות האישית שלנו מעל כל מיני מריבות מטופשות אולי נצליח להתקרב זה לזה, אלוקים שולח לנו כל כמה זמן הזדמנויות ואסור לפספס אותן כל פעם מחדש, נכון שאוקטובר השחור ייזכר כיום אבל לאומי, אבל הימים הללו שבין י״ז תמוז ועד ט׳ באב שהוא יום האבל הלאומי הגדול בתולדות עם ישראל. וברוך השם שעדיין לא הגענו למעשה הכי לא אנושי של הבנה מהו בכלל רעב כבד, כאשר יש מלחמה ומצור על העיר ירושלים זמן ממושך ואין מה לאכול בבית ולא ברחוב, ותקשיבו מה מספרת לנו מגילת איכה, מגילת החורבן של בית שני - שנשים צדקניות בישלו בידיהן את ילדיהם הקטנים ואכלו מבשרם וכל זה רק כדי לשרוד.
ישנם עוד הרבה סיפורי זוועה שנעשו בימי חורבן בית שני אבל בואו לא נשכח מדוע ולמה קיבלנו את האסון הגדול הזה עלינו - (אז רק להזכיר לנו) בגלל ובעוון שנאת חינם.
ואל תשאלו אותי איך זה יכול להיות, הלוא דובר בדור אחר, דור של אנשי רוח וספר, אנשים שידעו את התורה כולה, אבל לא כיבדו אחד את האחר ובמקום אהבת חינם נוצרה ביניהם שנאת חינם.
ואני לא חושב שצריך להזכיר לעצמנו מה היה כאן בימינו בשנה וחצי שלפני אוקטובר השחור, איך חצתה גבול שנאת החינם בינינו, זה לא המקום להזכיר את ההתנהגות ביום כיפור האחרון בתל אביב, ברחובה של עיר ולא עוד מקרים דומים.
כל שעלינו לעשות בהזדמנות הזאת, הפעם, הוא לזכור את חורבן שני בתי המקדש שלנו ולהתפלל באמת לתקומת ירושלים ולחזרתה לתפארתה הקדומה.
כתוב במגילת "איכה", ספר הקינות שאנו נוהגים לקרוא בתשעה באב, (בפרק ג', פסוק כב'): "חסדי השם כי לא תמנו, כי לא כלו רחמיו". על פי הפירוש הרגיל של הפסוק, משמעותו היא "חסדי השם לא תמו" - רק הודות לחסדיו ורחמיו הרבים אנחנו לא תמנו לא חדלנו להתקיים, על אף החורבן והגלויות הקשות, על אף השואה שהפחיתה את מספרינו לאורך העידנים, כיצד באמת שרדנו?
איך באמת אנו שורדים? וחשוב מכול: איך באמת נמשיך לשרוד? כמובן, התשובה הפשוטה היא שאלוקים לעולם לא ירשה שניעלם. אנו חיים בזכות הנסים הגדולים, בזכות אהבת השם אלינו, שאם לא כן יכולנו כבר מזמן לא להיות כאן.
בואו נפסיק לריב, בואו נפסיק לחטט אחד אצל השני ולראות בטוב חברינו ולא ברעתם, בואו נראה לאבא שלנו שאנחנו ילדים טובים, אחים טובים, אחים אוהבים, אחים מפרגנים ורק כך נמנע מעצמנו עוד חורבן בית ומשמעויותיו.
שלכם, אמיר סיני
|