לחדרה יש הרבה במה להתגאות בקידום החינוך המוסיקלי בעשור האחרון: כעת נוספו עוד שלוש סיבות בדמותם של שלושת הצעירים, תלמידי הקונסרבטוריון בעיר שהתקבלו לתזמורת הסימפונית הלאומית של ישראל, הרמה הגבוהה ביותר שיכולה להיות לצעירים בגילים אלה.

מעבר להישג המרשים, הסיפור המיוחד הוא ששלושת הנגנים הצעירים החלו את דרכם המוסיקלית בפרויקט בית הספר המנגן לפני עשור, כחלק מהחייאת החינוך המוסיקלי בעיר.

יו"ר פנאי העיר, עו"ד יניב דרי שהיה הרוח החיה מאחורי החייאת הקונסרבטוריון העירוני בשנת 2014, מציין: "תפיסת החייאת החינוך הקונסרבטוריון העירוני נשענה על הצורך לייצר חשיפה רחבה לילדי בית הספר היסודי, ללימודי מוסיקה, ועל ידי כך לייצר משפך של תלמידים פוטנציאליים שלאחר שנת לימודים בבית הספר, מחליטים להעמיק את ידיעותיהם ויכולתם בתחום המוסיקה והנגינה בקונסרבטוריון העירוני. לכן התמודדנו עם אתגר כלכלי משמעותי של הכנסת התוכנית היקרה של בית הספר המנגן למספר בתי ספר יסודיים ופתחנו את ההזדמנות למאות ילדים להיחשף לעולם המוסיקלי".

כאמור, שלושת התלמידים החלו את דרכם בבית הספר המנגן של בית הספר צפרירים, התאהבו בלימודי הנגינה והמוסיקה, התפתחו עם השנים והתקבלו לאחרונה לתזמורות היוקרתיות.





שלושת המוכשרים



התלמיד הראשון הוא יוני שולמן, תלמיד כיתה יב', שמנגן כיום על קרן יער אך זאת לא הייתה ההתחלה. הוא התחיל ללמוד על טרומבון בכיתה ד' במסגרת פרויקט בית ספר המנגן של "צפרירים". בשנה השנייה ללימודיו נבדק שוב ונמצא מתאים יותר לקרן יער ומאז ועד היום הוא מנגן על קרן היער עד שהצליח להתקבל לתזמורת הסימפונית הצעירה של משרד החינוך בשיתוף התזמורת הפילהרמונית הישראלית.

התלמיד השני, הוא פיטר עפרון גם הוא נגן קרן יער בכיתה יב'. עם תחילת דרכו המוסיקלית, הבינו די מהר מוריו את הפוטנציאל הגדול ואת החיבור הנהדר שלו עם הכלי ומאז הוא התקדם במהירות מטאורית עד שהתקבל גם הוא לתזמורת הסימפונית הצעירה.

התלמיד השלישי שהתקבל לתזמורת הוא נועם לופו, נגן טרומבון מזה כשבע שנים, שאיתו הצלחנו גם לשוחח על הדרך המרשימה:



 -נועם, ברכות! ספר לי על התחלת הדרך? באיזה גיל התחלת לנגן?



"התחלתי לנגן בגיל 10, במסגרת פרויקט "בית ספר מנגן" בחדרה. זה היה פרויקט שבמסגרתו המורים בוחרים לתלמידים את כלי הנגינה, וכך נחשפתי לטרומבון. לא הכרתי את הכלי הזה לפני כן, אבל מהרגע הראשון שבו ניגנתי בו, התחברתי אליו מאוד. אם לא הפרויקט הזה, אני לא בטוח אם בכלל הייתי מגיע לנגן או מתוודע לטרומבון, מה שנקרא – לא אני בחרתי את הכלי, הכלי בחר בי".



-איך התמקצעת בתחום? מה אהבת במוזיקה ובכלי הנגינה?

"לאחר שנת לימודים במסגרת בית הספר הסבירו לנו שמי שרוצה להמשיך לנגן ולהתמקצע  יכול לעשות זאת באמצעות לימודים בקונסרבטוריון בחדרה. אני החלטתי להמשיך, כמובן, כי פשוט אהבתי את הכלי. אהבתי את ייחודיות הצליל של הטרומבון, את האפשרויות שהוא נותן לי להביע את עצמי דרך המוזיקה, וגם את האתגר הטכני שהוא מציב. עם הזמן, התעמקתי יותר ויותר בלמידה, התמקצעתי, ולמדתי להכיר את המוזיקה  ואת מה שניתן להפיק ממנו לעומק".



-הבנתי שרצית לפרוש בשלב מסוים. למה?

"תראה, היו רגעים של קושי בדרך, במיוחד בשלבים הראשונים. כשהתחלתי לנגן בתחילת הדרך הבנתי עד כמה הכלי מורכב ודורש התמדה רבה. היו גם תקופות שבהן לא ראיתי התקדמות כמו שציפיתי ובאופן טבעי וזה הוביל לתסכול. באותם זמנים הטרומבון לא היה במקום הראשון מבחינתי אבל בסופו של דבר האהבה שלי למוזיקה ולטרומבון גברה על הקשיים והמשכתי איתו.

זאת ההזדמנות להגיד תודה, כמובן, לאמא ואבא שתמכו בי תמיד ועמדו מאחוריי וכמובן גם למנהל הקונסרבטוריון טופיק מרום שתמכו בי לאורך כל הדרך גם שהיה קשה, לא ויתרו ותמיד האמינו בי".



-למה אתה כל כך אוהב את הטרומבון? מה הכלי הזה מסמל בשבילך?

"עבורי, הטרומבון הוא יותר מכלי נגינה – הוא כלי הבעה. יש בו עושר מוזיקלי וגמישות ביצירת מוזיקה במגוון סגנונות. הטרומבון מייצג בשבילי גם את המזל וההזדמנויות בחיים – אני לא בחרתי בו, הוא "נבחר" בשבילי, אבל מהרגע הראשון התאהבתי בכלי הנהדר הזה והוא הפך לחלק בלתי נפרד ממני. אני לא יכול לדמיין את חיי ללא הטרומבון והמוזיקה. כל פעם שאני עולה לקונצרט, כל פעם מחדש, אם כסולן או בתזמורת, אני מתרגש כל פעם מחדש למרות השנים הרבות שאני מנגן על הכלי".



-מה המשמעות מבחינתך, להתקבל לתזמורת הלאומית?

"להתקבל לתזמורת הלאומית זו מבחינתי הכרה בהשקעה ובעבודה הקשה שלי לאורך השנים. זה גם סימן לכך שהבחירה שלי להמשיך לנגן, להתמקצע ולא לוותר השתלמה. זו תחושת גאווה עצומה לדעת שאני חלק ממשהו גדול ומשמעותי, ושאני מייצג את הכלי שאני כל כך אוהב ברמה הלאומית".



טופיק מרום, מנהל הקונסרבטוריון ציין במפגש שנערך עם התלמידים והוריהם כי ההצלחה היא תהליך משותף של הנגנים ושל משפחותיהם, והם אלה שמביאים אותם להישגים יוצאי דופן.

רועי שפושניק שהיה יו"ר ועד ההורים ב"ביה"ס צפרירים" באותה תקופה שבה נכנס הפרויקט לבית הספר, אמר כי "בית הספר המנגן שהתחיל אצלנו, בצפרירים, היה אחד מהמוסדות הכי חשובים שנתן לילדים גם ציפייה של שפה נוספת, שפת התווים וגם יכולת לבוא לידי ביטוי בכל מה שקשור לנושא הנגינה. היה לנו מאוד חשוב להכניס את הפרויקט גם לבית הספר שלנו וחברנו למהלך הגדול של יניב דרי, בהחייאת החינוך המוסיקלי בעיר כדי להביא תקציבים ומקורות מימון והוכחנו מדוע זה חשוב ערכית, בטח היום בתקופת מלחמה כשהילדים מחפשים מפלט, ואני חושב שאסור לחסוך לבטל או לקצץ יוזמות מדהימות כאלה".