נכון שאם אנו מתרגלים לומר את כל דברינו בנחת לכל אדם שנקרה בדרכנו, זה ממית את יצר הכעס וכך ניצל מראש מי שמסוגל כך לבחור. כמה עצות של רווח זמן בעת של כעס גובר: אנשום כמה נשימות עמוקות – אמצעי מרגיע כעס; אשתה כוס מים או כוס תה – אשתה בנחת ואעשה זאת כהחלטה של ממש; בריחה ממקום הכעס – אשנה את מיקומי ואצא מהחדר שבו נמצא כעסי ואפנה למקום אחר, אפילו אעזוב את הבית לכמה דקות כדי להירגע. אם חשים שזה עומד לפרוץ ולקרות, רצוי לעשות זאת לפני שנכעס. נפנה לעיסוק אחר, אפילו נצא לקנות משהו, או סתם נשהה באוויר הצח, נביט בנוף ונקשיב לשקט ולציוצי הציפורים כמה דקות קצרות.

כוחה של בושה
לאחר הכעס מתעוררת תחושה לא נעימה אצל הכועס: איך הגעתי למצב ירוד שכזה, שהרמתי את קולי או סתרתי לילדי (חס וחלילה)? זה כל כך מביש את הכועס ומחריב את עולמו. הבושה היא זו שחיה בתוכו.
כבר הציע החכם, הקלט את עצמך בשעת כעס. כאשר ישמע האדם את קולו בשעת כעס, ודאי יתבייש מאוד ויש סיכוי שיחליט אחר כך שלעולם לא יכעס יותר. המתבייש בכעסו הוא זה שיצליח לגבור עליו מתוך אותה תחושת בושה שאוחזת בו שכך קורה לו, ייצור שינוי באורח חייו וילמד לשלוט ולמתן את עצמו.

להתרגל לשוחח בשקט זו עצה נפלאה לכולנו לכל הדרך. באופן שכזה ניתן יהיה לשוחח בשקט גם כאשר יכעיסו אותנו. אם כך, כדאי לדבר תמיד בנחת, בקול שקט, נעים, רגוע רך. הרגלים אלו מייצרים מגן טבעי חסין ביותר. מי שמוסרי מאוד, יכול להחזיק פנקס בכיסו ולרשום כל פעם שכעסו גובר עליו. זהו לימוד בעל ערך רב. הכי טוב להרבות בשתיקה ולא להגיב כלל למי שמכעיס, לשתוק פשוט לשתוק. כך, אם איננו מתייחסים ועונים למכעיס, כאילו לא שמענו ולא ראינו, התעלמנו ולא הגבנו.

הכול הבל הבלים
לעצור ולחשוב: האם כדאי לכעוס כרגע וכתוצאה מכך לקלקל שלום-בית לכמה ימים לפחות עד שנצא מזה או לכמה שעות שבהן יהיה ביתי לבית המריבה? לאבד את אישיותי? לפגוע, להעליב או להבהיל בכעסי את ילדיי, רעייתי או אדם אחר שלידי? האם זה שווה את המחיר הגדול הזה? כאשר אנו מבזים את עצמנו, אנו משפילים את הרוח המשכנת בתוכה את הנשמה.
במבט עמוק אנו נקלעים למצוקת צער פנימית חזקה, מצטערים ממש והבכי מתקיים מבפנים ולעתים גם פורץ החוצה. טוב שיוצא בכי ומתקיימות תחושות חרטה וצער על מעשינו. כך נוכל לתקן את עצמנו ולהשתנות. אומרים בתורה שמי שאינו דן אחרים למטה, אין דנים אותו מלמעלה, או כשם שהוא דן אחרים למטה, כך ידונו אותו מלמעלה. מידה כנגד מידה בציר הרוחני לאדם באשר הוא. כך נקבע לכולנו.

אשאל את עצמי: מדוע אכעס על בני ביתי, והם קטנים עדיין ובינתם קצרה עדיין. יגדלו, תתיישב דעתם עליהם, ויהיו ללא צלקות שגרם חינוך לקוי. אם אכעס, אלמדם שכל דבר בחיים גורר תגובה של כעס, ואף האחר יכעס ויגבר זעמו, וכך הלאה. מי יפייס את מי? יצר הגאווה הוא נורא. אז היכן עבודתי בחינוך?

הרי כתוב: "כל המעביר על מידותיו מעבירין לו על כל פשעיו." אומרים שזהו סוד להארכת תוחלת החיים בבריאות רבה. "כמים הפנים לפנים, כן לב האדם לאדם." נראה לי ששלמה המלך עליו השלום, שכתב שהכול הבל הבלים בעולמנו, רמז כבר משם שלא די בכך שאסור לכעוס, אלא, שאין על מה לכעוס כי הכול ממילא הבל. שלמה המלך ידע גם כי איש ואישה הם שני ניגודים, שני קטבים, דעות שונות, הלך רוח שונה. על פי דרך הטבע, קשה עליהם לחיות בשלום. יהיה עליהם לעבוד על המידות, כל אחד ואחת, ועל כל האדם להגדיל את מידת הוותרנות.

אין דבר מושלם עבורנו יותר מאשר לוותר בין אדם לחברו, בין איש לאשתו ובין ההורה לילדו. רק בואו נוותר על הכעסים ונהיה מספיק נינוחים לטפל ולעמוד איתנים על דרך ארץ ועקרונות חשובים ליצירת עולם טוב יותר מזה שקיבלנו.

מעשה בכביסה
סיפור אמתי על אישה ושכנתה, שאירע לפני כ-60 שנה בירושלים, בימים שהנשים כיבסו בידיהן והרתיחו את המים על גבי פתיליה: באחד הימים קמה אישה השקם בבוקר, ליום הכביסה השבועי שלה, ובעמל רב כיבסה את בגדי כל המשפחה במשך שעות ארוכות. אחר כך תלתה את הכבסים על החבלים בחצר המשותפת. לקראת הצהריים שווה לביתה השכנה ועברה דרך החצר המשותפת. חבלי הכביסה העמוסים ניצבו כמכשול בדרכה, והיא כעסה ודיברה אל עצמה: "מה היא חושבת לעצמה השכנה הזאת? כבר הזהרתי אותה שלא תתלה כאן." יצר של כעס גבר עליה. היא נכנסה לביתה, לקחה מספריים בידיה, שבה לחצר וברוע לב חתכה את חבלי הכביסה עמוסי הכבסים ושבה לביתה כאילו לא אירע דבר. בין רגע התעפרה בעפר הכביסה של האישה ועמל של יום ארוך התפלש בחול.

כאשר קמה האישה ממנוחת הצהריים ויצאה לחצר להוריד את הכביסה, חשכו עיניה. כל הכביסה הייתה מרופשת, מקומטת ומלאה בעפר ובבוץ. כשהתקרבה לראות האם ייתכן הדבר, גילתה בקלות כי יד אדם זאת. היא הבינה שזו השכנה שהזהירה אותה, ולרגע קם בה כעס עצום. האישה חשבה להיכנס לבית השכנה ולריב עמה, אך כעבור רגע קט הבינה שבכך היא תהיה בדיוק כמוה.
האישה התגברה על הכעס, קיבלה כוחות, חיש קל אספה את הכבסים, הניחה בגיגית והחלה לשטפם. היא עשתה זאת בזריזות רבה ונמנעה מלהחזיר לשכנה רעת הלב. את הכבסים השטופים מיהרה לתלות בכיכר מרכזית בירושלים. עד הערב הכבסים התייבשו והיא הביאה אותם הביתה.

בערב, כאשר שב בעלה, החליטה האישה לא לשתף אותו כי ראתה שכבר התגברה על כעסה ולא רצתה להזיק לו כי ידעה שיכעס מאוד. היא שתקה והמשיכה הלאה לסדר היום, כרגיל ובגבורה רבה. כעבור יומיים, נשמעו בערב דפיקות על דלת ביתם. אל הבית נכנסה השכנה שגזרה את חבלי הכביסה, נכלמת ומבוישת ובקושי פוצה את פיה. לפתע החלה השכנה לבכות בכי מר: "אנא סלחי לי, אנא סלחי לי, עשיתי מעשה נפשע. מיום שכך חטאתי כלפייך, חולה בני וחומו אינו יורד. אני יודעת כי נענשתי על רוע לבי."

האישה כמובן מחלה וסלחה לשכנתה והתפללה מיד לרפואת בנה, שקם ממחלתו והבריא. הבעל ששמע כל זאת התפעל מרעייתו עד מאוד, כי לא ידע כלל על המקרה והיא לא סיפרה לו מפני שמידת הוויתור שלו פחותה משלה. כך הוא למד ממנה.

הכותב הינו מומחה בתחום בעל וותק של שנים רבות בתחום הרפואה האלטרנטיבית תושב חדרה ונותן שרותים גם במרפאה האלטרנטיבית של רפואה משלימה במרכז הרפואי הלל יפה בחדרה.